אנורקסיה אצל נערים: תסמינים ודרכי הטיפול בקליניקה

אנורקסיה נחשבת לאחת מההפרעות הפסיכיאטריות הקשות ביותר – ולא רק בגלל הקושי לטפל בה, אלא גם בגלל ההכחשה וההסתרה שמקשות לגלות אותה בזמן. בניגוד למה שנוטים לחשוב, היא אינה מנת חלקן של נערות בלבד: נערים רבים – בעיקר בגילאי 16-20 – מפתחים דפוסי חשיבה והתנהגות שמובילים לירידה חדה במשקל, פגיעה תפקודית ולפעמים גם לסכנת חיים.

העובדה שמדובר בנערים מקשה לעיתים על האבחון והפניה לטיפול: הסביבה מתקשה לזהות, הילד עצמו מתבייש או לא מבין מה עובר עליו, והעזרה מגיעה באיחור – לפעמים מאוחר מדי.

כגבר שמטפל בבני נוער, אני רואה עד כמה חשוב שיהיה מישהו שיכול לדבר איתם בגובה העיניים מתוך הבנה עמוקה של הפחד, הכאב והבושה וללא שיפוטיות. בעיניי, זו שליחות: להביא לקליניקה שילוב של מקצועיות גבוהה עם ראייה חומלת ואנושית, שמאפשרת להחזיק גם את הכאב וגם את התקווה.

מתוך הניסיון שצברתי בטיפול רגשי במתבגרים עם אנורקסיה, אנסה לעשות סדר: מהם הסימנים שמחייבים התערבות? איך נראית ההפרעה אצל בנים? ואילו דרכי טיפול באמת עובדות – גם בלי לאשפז?

מהי אנורקסיה – וכיצד היא נראית אצל נערים?

אנורקסיה (Anorexia Nervosa, ובעברית אנורקסיה נרבוזה) היא הפרעה נפשית-גופנית שמתבטאת בהגבלה חריפה של צריכת המזון, פחד עז מעלייה במשקל, ועיוות בתפיסת דימוי הגוף.

היא שייכת למשפחת הפרעות האכילה, אך נחשבת למסוכנת שבהן – עם שיעורי תמותה גבוהים מכל הפרעה פסיכיאטרית אחרת, בעיקר בשל סיבוכים רפואיים (כמו קריסת מערכות, דום לב, או זיהומים קשים), ולעיתים גם בעקבות אובדנות חלילה.

אצל בנים בגיל ההתבגרות, ההפרעה לובשת פנים אחרות: נערים רבים ממשיכים לתפקד – בבית הספר, בספורט, בבית – מבלי שהסביבה תזהה את הסבל הפנימי.

לפעמים הם מציגים "תזונה בריאה" ו"אורח חיים ספורטיבי", אבל מתחת לפני השטח מתרחש דיאלוג הרסני עם הגוף. הם אובססיביים לתזונה, מודדים כל גרם, נמנעים מאכילה עם אחרים, ומחזיקים בתפיסה מעוותת של עצמם גם כשהמשקל ירד באופן מסוכן.

בכלל, בקרב בנים מתבלט דפוס פעולה אקטיבי יותר. בעוד שבנות נוטות יותר לדפוס ריסוני (מה שנקרא דפוס רסטריקטיבי) של הימנעות, בנים נוקטים פעולות אקטיביות שנועדו "לשלוט" בגוף: פעילות גופנית מאומצת, שימוש במשלשלים, הקאות יזומות – לעיתים במקביל לדיכוי יצר, רעב או תשוקה, מתוך תחושת הישג או "חוזק".

הסיבות וגורמי הסיכון לאנורקסיה בגיל ההתבגרות

אין סיבה אחת לאנורקסיה. מדובר בהצטברות של כמה משתנים – גנטיים, אישיותיים, משפחתיים ותרבותיים. בקרב נערים, במיוחד בגיל ההתבגרות, עולים כמה גורמי סיכון מובהקים:

• דימוי גוף שלילי: אידאל גברי צר ובלתי מציאותי – גוף שרירי, חטוב, ללא שומן – נתפס כדרך היחידה "להיראות טוב". רבים מפתחים תחושת גועל או בושה כלפי הגוף שלהם, גם כשהוא בריא לחלוטין.
  
• פרפקציוניזם ונוקשות פנימית: צורך להיות "הכי טוב" או "הכי בשליטה", לעיתים במחיר בריאותי כבד. הפרעת האכילה נתפסת ככלי להשגת שליטה, ניקיון או עליונות מוסרית.
  
• דימוי עצמי שברירי: תחושת ערך עצמי שתלויה לחלוטין בהישגים או במראה – בלי עוגנים של קשרים, תחביבים או תחושת שייכות.
  
• קושי בוויסות רגשי: רגשות כמו כאב, כעס, פחד או בדידות לא מקבלים ביטוי מילולי – אלא יוצאים דרך הגוף, לעיתים כהרעבה עצמית.
  
• רקע נפשי ופגיעויות מוקדמות: דיכאון, חרדה, טראומה מינית או רגשית, תחושת נחיתות או חוויה מתמשכת של בדידות – כולם עלולים להוות קרקע להיווצרות ההפרעה.
  
• מערכת יחסים משפחתית מורכבת: היעדר החזקה רגשית, קושי בקשר עם אחת מהדמויות ההוריות, או סביבה שבה לא היה מקום לרגשות – עשויים להגביר את הסיכון.
  
• השפעות חיצוניות ו"הדבקה": חשיפה לחבר שסובל מהפרעת אכילה, לעג סביב משקל, או שיימינג ברשתות – עלולים להצית את ההפרעה. גם צפייה בסרטונים על "חיטוב" ו"דיאטות" בטיקטוק ובאינסטגרם משחקת תפקיד.

מתי צריך לפנות לעזרה?

אחד האתגרים הגדולים הוא לזהות את הרגע שבו מדובר ביותר מאשר "רצון להיות בריא". הבעיה היא שהרבה נערים לא יגידו "אני צריך עזרה" – אלא יסתגרו, יתעקשו שהכול בשליטה, ואפילו ישכנעו שהכול בסדר.

במקרים של ירידה משמעותית במשקל, הימנעות חוזרת מאכילה, חרדה עזה סביב אוכל, חוסר אנרגיה, עצבנות קיצונית או נסיגה חברתית – חשוב לפנות בהקדם לטיפול.

במקביל, חשוב לערב גם את הסביבה: מחנכת, יועצת בית הספר, ולעיתים גם מאמן ספורט – במיוחד אם יש סממנים של שימוש מוגזם בפעילות גופנית לצורך ירידה במשקל. לא פעם דווקא אדם מהסביבה הקרובה הוא זה שמרים דגל – וההורים מוזמנים להקשיב גם להם.

טיפול נפשי בקליניקה

גישה אינטגרטיבית, מקצועית ואנושית

כשנער עם אנורקסיה נכנס אליי לקליניקה, אני לא מסתכל רק על ההפרעה – אלא על האדם שמאחוריה. לא תמיד הוא יגיד שהוא סובל. לפעמים להפך – הוא ינסה לשכנע שהכול בסדר. אבל מתחת לפני השטח יש הרבה פחד, בלבול, וקושי לבטא את מה שבאמת קורה לו בפנים.

רוב הנערים שאני פוגש מתנהלים בתוך מאבק פנימי: מצד אחד הם רוצים עזרה, רוצים שיבינו אותם. מצד שני – יש להם צורך עמוק לשמור על תחושת שליטה, וההפרעה מספקת בדיוק את זה. הם לא תמיד יודעים איך לבקש עזרה, אבל הרבה פעמים הם כן רוצים שיראו אותם – באמת. המקום שלי בטיפול הוא להחזיק גם את הפחד הזה וגם את התקווה. בלי לחץ, בלי הטפות מוסר – אבל עם גב ברור, מקצועי ורגיש.

אני משלב כלים ממספר שיטות, ובונה את הטיפול בהתאמה למטופל שיושב מולי:

• CBT – עבודה על דפוסי חשיבה נוקשים, שינוי התנהגויות, חיזוק תחושת ערך עצמי דרך צעדים מדודים וברורים.
  
• ACT – עזרה ביכולת לשאת רגשות קשים בלי להיכנע להם, וחיבור למה שחשוב באמת – לא למה שההפרעה מכתיבה.
  
• טיפול רגשי בגישה דינמית – זיהוי של דפוסים עמוקים יותר: ביקורת עצמית, קושי ביחסים, חוויות של דחייה, צורך בשליטה מוחלטת.
  
• טיפול במציאות מדומה (VR) – כלי שמאפשר לעבוד על דימוי גוף באופן חי ומפוקח, דרך חשיפה לאווטרים ותרחישים שמדמים מצבים יומיומיים, בלי לצאת מהקליניקה.
  טיפול רגשי בעזרת משקפי VR מאפשר חשיפה בטוחה למצבים שמעוררים חרדה – כמו עמידה מול מראה או אכילה חברתית – באופן הדרגתי ומפוקח. אצל בנים בגיל ההתבגרות, זה כלי יעיל במיוחד לשיפור דימוי הגוף ולהפחתת הימנעות, מבלי לאלץ את הנער לצאת מהקליניקה.

מעבר לזה, אני לא עובד לבד. אני מערב הורים, ובמידת הצורך גם תזונאית, פסיכיאטר, יועצת בית הספר, או דמות משמעותית אחרת שנמצאת בחייו של המטופל. הרעיון הוא לא לבודד את הילד בטיפול, אלא להחזיר אותו בהדרגה לרצף חיים בריא מתוך רשת תמיכה שעובדת יחד.

החלמה מאנורקסיה בקרב מתבגרים

למרות הקושי, יש לא מעט מקום לתקווה – במיוחד כשמתערבים בזמן. לפי סקירה שפורסמה ב-The Lancet Psychiatry, כ-40-60% מהנערים והנערות שאובחנו עם אנורקסיה מצליחים להגיע לשיפור משמעותי כבר בשנה הראשונה לטיפול, ​​ כששיעורי ההחלמה עולים עוד יותר במעקבים ארוכים יותר. 

המסקנה ברורה: כשהטיפול לא נעצר רק ברגע ש"הילד התחיל לאכול", אלא ממשיך לגעת גם בשורשי הקושי ובתמיכה שמסביב. ההחלמה לא רק אפשרית, אלא גם סבירה לגמרי.

שאלות ותשובות נפוצות