נעים להכיר, אני יונתן עופרי
פסיכותרפיסט ועובד סוציאלי קליני (MSW), בעל רישיון בעבודה סוציאלית קלינית מטעם משרד הרווחה (מ.ר. 43927). אני מטפל רגשי לילדים, מתבגרים וצעירים בגילאי 8 עד 30, ומקבל בקליניקות ברמת גן וברעננה, כמו גם בפגישות בזום.
הבחירה לעסוק בטיפול רגשי נולדה מתוך החוויה האישית שלי. הייתי ילד רגיש, עם פחדים, דאגות ותחושת זרות שרוב הזמן לא היה לי איך להסביר. גם אני פגשתי מטפל – מישהו שידע להקשיב, לא לשפוט, פשוט להיות איתי.
החוויה הזו נצרבה בי, והיא חלק מהדרך שבה אני נמצא היום מול מטופלים – ילדים, מתבגרים או מבוגרים.
אני מאמין שטיפול רגשי לא מתחיל משיטות, אלא מקשר. רק כשיש מישהו שנמצא איתך באמת – עם אמפתיה, הכלה, הכרה וחוסר שיפוט – מתחיל להיווצר מקום שבו אפשר לנשום, להבין, ולהתחיל לזוז בקצב הנכון ובתוך מרחב בטוח.
את דרכי המקצועית התחלתי לאחר לימודי תואר ראשון (B.A) במדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב-יפו, והמשכתי ללימודי תואר שני (M.S.W) בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת בר־אילן.
במקביל, עברתי הכשרות מקצועיות בגישות טיפול מבוססות-ראיות, ביניהן הכשרה בטיפול ACT במכון "מפרשים", והכשרה בטיפול רגשי באמצעות מציאות מדומה במרכז "Smart Therapy".
במהלך השנים עבדתי במסגרות טיפוליות מגוונות, בהן:
- מרכז "חוסן" – מטפל רגשי לילדים ולמתבגרים, עם התמקדות בטיפול בפוסט־טראומה.
- מרכז "צמיד" תל אביב – מטפל רגשי עם ילדים מהחינוך המיוחד.
- בית מאזן "רוח ים" – מטפל רגשי בתהליך שיקום עם מתמודדים עם טראומה ומשברי חיים.
- מחלקת ילדים ג', המרכז להפרעות אכילה, שיבא – תל השומר – מדריך טיפולי בצוות רב־מקצועי.
העבודה הטיפולית שלי משלבת שיחה פתוחה עם כלים מעשיים כמו CBT, ACT וטיפול באמצעות מציאות מדומה (VR), לצד הסתכלות רחבה על דפוסים רגשיים והתפתחותיים. עם ילדים ומתבגרים, אני נוהג לערב – לפי הצורך – גם את ההורים, צוות בית הספר ודמויות משמעותיות נוספות, מתוך הבנה שטיפול רגשי לא מתרחש בחלל ריק.
חשוב לי לציין שבעבודה עם הורים, אני לא מנסה "לתקן" את ההורות, אלא מצטרף אליה. יחד אנחנו יוצרים מרחב שמאפשר לראות את הילד בעיניים חדשות, להבין מה מפעיל את הקשר – ולבנות חזרה את תחושת הקרבה, הוודאות והביטחון.
בעבודה עם צעירים בגילאי 18 עד 30 אני פוגש לא פעם תחושות של ריחוק, תקיעות, או בלבול סביב מי אני, מה אני רוצה, ואיך בכלל ממשיכים מכאן. זה יכול לבוא אחרי השירות, באמצע הלימודים, או סתם בשגרה שאין בה שקט. בטיפול נוצרת אפשרות לעצור רגע, בלי הסחות, בלי הצגה – ולפגוש את הדברים באמת. לא מתוך לחץ להסביר או לתקן, אלא מתוך קשר שמאפשר להבין מה עובר – ואז להתחיל לזוז.
